נתחיל ממקורות מהתורה שבכתב (וכדי שחלילה לא נטעה בהבנת הפסוקים, נבסס את הבנתנו בדברי חז"ל והראשונים):
משה רבנו אומר בנאומו לעם ישראל טרם כניסתם לארץ (דברים יב,ה): "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם – לשכנו תדרשו ובאת שמה"; ובמילים שלנו: צריך לדרוש את המקדש. יתירה מזאת, על פסוק זה דורשים חז"ל במדרש ההלכה (ספרי ראה, פסקה ס"ב): "דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' – דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד (תהלים קלב): 'זכור ה' לדוד את כל עֻנוֹתוֹ, אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבוא באוהל ביתי… אם אתן שנת לעינַי… עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב'". כלומר, גם כאשר נדרשת התערבות א-להית ואיננו יכולים להגיע לקצה התכלית בעצמנו, מוטלת עלינו החובה לפעול ככל יכולתנו, ואז – ורק אז – ה' ישלים את הנצרך. לפני שה' מתערב, הוא ממתין שנעשה עד כמה שידינו מגעת.
ירמיה הנביא מתנבא על נחמת ירושלים באחרית הימים, מתאר את הנקמה שתהיה בכל הגויים שקמו על העיר לרעה, וממשיך ומקונן על ירושלים העזובה והשוממה (ירמיה ל,יז): "כי נִדָחה קראו לך, ציון היא – דורש אין לה". זה תיאור של מצב מזעזע, מצב של גלות נוראה. לא די בכך שניטל מירושלים כל כבודה והדרה, הגלות גם משכיחה מהלב את הכמיהה לציון, עד כדי כך שאפילו לא דורשים את ציון, ונקראת היא נידחה. חז"ל אכן דייקו מפסוק זה "מכלל דבעיא דרישה", כי הדרישה שלנו כל כך מתבקשת ונדרשת, וממש זועקת מתוך הפסוקים. הם אף למדו מזה הלכה למעשה, שמוטל עלינו לעשות דברים 'זכר למקדש' כדי לדרוש את המקדש (ר"ה ל. וסוכה מא.).
מתי תגיע הגאולה? לשאלה הזאת יש תשובה מדהימה בפשטותה. כתוב בתהלים (קב,יד) "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". מתי היא העת לחון את ציון ולרחמה? מתי בא מועד? "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". כשיש רצון ודרישה מעשית – אז מגיע זמן הגאולה, אז ה' ירחם על ציון ויחון אותה. וכך לומד ר' יהודה הלוי מפסוקים אלו (סוף ספר הכוזרי. והרד"ק הביא דבריו על הפסוקים הנ"ל בתהלים): "רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תִבָנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה". כיסופים המובילים בפועל לחונן את עפרה, ולא רק לציפיה ללא עשיה.
גם ברור בספר הכוזרי שמדובר בכיסופים מעשיים, ולא רק ברצון וכיסופים הנשמרים בלב. שהרי הציטוט הנ"ל נאמר כתשובת החבר לשאלת מלך כוזר למה הוא עולה לארץ ישראל, ולמה לא מספיק שיישאר בחו"ל וירצה את ארץ ישראל. ואכן, מלך כוזר מקבל את תשובת החבר ואומר "אין זה כי אם מצוה לסייע לך", כי עתה הבין את רצונו לעלות בפועל לארץ ישראל.
ידוע ש"נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה" (מגילה יד.). עלינו להתאמץ ללמוד מכל נבואה שאנו לומדים, מה היא אומרת לנו. ישנן נבואות שמצריכות עבודה קשה, אך יש נבואות שלא צריך להתאמץ בעבודה זו, כי הדברים מדברים בעד עצמם.
כך הם דברי חגי הנביא, שליווה בנבואתו ותורתו את העלייה בימי כורש, וסייע לחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר גלות בבל. אכן, כמה מתאימים הפסוקים בתחילת ספר חגי, כמה נוגעים הם אל הלב. בעקבות סברת העם שטרם הגיע הזמן לבנות את בית המקדש, ה' שולח את חגי הנביא לעורר את העם: "וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!… עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'… יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ…" (חגי א ג-ט). הנביא אומר להם לשים לב, מהי סיבת הצרות הפוקדות את העם: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל ואֵין לְשָׂבְעָה" (שם פס' ו). ואכן עם ישראל, שהתרשלותם בבניין המקדש היא הסיבה, ונענה לקריאת ה': "וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה' " (שם פס' יד).
הרד"ק שם מפרש: "לפי שביטלו צרי יהודה מהם בנין הבית כל השנים שעברו, נואשו העם מבניין הבית והיו אומרים עדיין לא הגיע עת הבניין אעפ"י שהיו יודעים… והיה להם לדעת כי לא לחנם העלה הא-ל מהגולה, ואף על פי שלא אמר להם הנביא עדיין, היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר, כי היו רואים כי מעשיהם לא היו באים להם על הנכונה כמו שכתוב זרעתם הרבה וגו', והיה להם לדעת כי זה עונשם על שהיו נואשים בבניין הבית, וכשראה הא-ל יתברך שלא היו מתעוררים מעצמם שלח להם ביד חגי הנביא". כמה הדברים שייכים לימינו, כאשר המצב דומה כל כך; אלא שאז נענשו בבצורת, עוני ורעב, והיום בפיגועים, פינויים וכד'.
ונמשיך לדברי התורה שבעל פה. נביא מדברי רבותינו בכל הדורות, חז"ל, הראשונים והאחרונים (בנוסף למה שכבר הבאנו למעלה בפירוש הפסוקים):
