לפני שנביא מקורות על החשיבות וההכרח שבעיסוק בנושא המקדש, ננסה לחשוב בעצמנו על הדברים, ונראה שלפני הכל מדובר בהגיון פשוט.
הר הבית הוא המקום המרכזי והחשוב בה"א הידיעה: המקום הכי קדוש, המקום הכי חיוני לעם ישראל; שם המרכז של עם ישראל והוא המוקד ממנו שואבים כוחות, כמו הלב שמזרים דם ונותן חיות לאיברים. בית המקדש בהר הבית היה (ויהיה) המרכז בעבודת הקרבנות, בתורה, בנבואה, באהבת ה', ביראת ה', ובעצם הרגשת קרבת ה'; כשהוא קיים, הכל נראה אחרת – הרגשות שפועמים בתוכנו, טעם הפירות שנטעם, יופי העולם והאנשים, וכל העניינים הגשמיים. המקדש הוא בעצם צינור גדול של שפע רוחני וגשמי, שמוריד הקב"ה לעם ישראל ולעולם כולו. משם הושתת העולם, שם מקום קבלת התפילות ושם ה' השרה את שכינתו בעם ישראל; זהו המקום של החיבור האישי ביותר בין עם ישראל להקב"ה, בו מתייחדת הרעיה עם דודה.
כאשר היחס שלנו למקום המקדש יהיה כך – יחס המכיר בעוצמת המקום ובגודל המציאות השלימה הזו – באופן טבעי נרגיש שייכות גדולה לכל עניין בית המקדש, ויעלה בנו רצון פנימי וטהור, בטוח ונחרץ: "אנו רוצים להגיע לשם, להביא את כל עם ישראל לשם! אנחנו שואפים להגיע למציאות המרוממת והנפלאה הזו!" כשנדע את כל זאת ונשיב אל לבבנו, ורגשות אלו יתעצמו בתוכנו, נרצה גם אנחנו לפעול עם א-ל, על מנת להבטיח את כינון בית ה' והשראת שכינתו בתוכו-בתוכנו בקרוב. אנחנו נרצה להגיע לשם, ולהביא לשם גם אחרים, לחזק את השליטה היהודית במקום ולרצות שהמצב שם יהיה תקין. וכשהמצב שם חלילה לא טוב, הדבר ידאיג, יטריד ויזעזע אותנו, וממילא נשקיע ונתאמץ לשפר את המצב.
ברור שבתור עם בארצו, המקום שהשליטה בו הכי חשובה ונדרשת הוא הר הבית. משל למה הדבר דומה, לקריית הממשלה והכנסת. אינו דומה מקרה בו ערבים מתפרעים וזורקים אבנים בסתם כביש מכבישי הארץ, למקרה בו הם עושים זאת לכיוון הכנסת. זה מקום יותר חשוב ויותר ייצוגי; במקום זה לא תהיה כלל סובלנות, אלא יפעילו באופן מידי את כל הכוח שיש, כדי להפסיק את ההתפרעות הזאת. דוגמה נוספת, אינו דומה מצב בו בסתם יום שערבים מאבו גוש זורקים אבנים בכביש מספר אחד, לכך שהם עושים בדיוק את אותו הדבר בזמן ששיירת ראש הממשלה עוברת שם.
כך בנמשל, פשוט וברור שאת מצות כיבוש ויישוב הארץ יש לקיים קודם כל בהר הבית. כמו כן, ברור שמציאות של התרפסות בפני הגויים, זקיפת קומת שונאינו, ביזיון והשפלה ליהודים, רמיסת זכויות היהודים – שהיא חילול השם נורא ואיום; כאשר מציאות כזו מתרחשת בהר בית ה', זהו חילול השם נורא בקנה מידה עצום שאין כדוגמתו! ביזוי כבודו של המלך בארמונו –מקום שעיניו וליבו של ה' שם כל הימים (כלשון הפסוק במלכים א; ט,ג), זהו חילול השם כפול ומכופל! זה ממש בלתי נתפס!
מחשבה נוספת: בעולם הזה – עולם המעשה, כאשר אנו רוצים דבר מסוים, אנחנו צריכים לעשות השתדלות כדי להשיגו. ברור לנו שהקב"ה זן ומפרנס לכל, ואף על פי כן מוטלת עלינו החובה להשתדל ולעבוד כדי להתפרנס בעזרת ה'. אנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים, בבטחון מדומה שהקב"ה יעשה הכל עבורנו, כי לא כך ה' רוצה שנתנהל, ולא בדרך זו הוא מנהיג את עולמו.
אנחנו יודעים שכמו שעיקרון זה נכון בעניינים גשמיים, כך הוא נכון גם במצוות. מוטל עלינו להשתדל ולעשות את כל ההכנה המעשית בשביל לקיים את המצוות, ומי שלא יעשה כך, לא יקיים את המצוות. למשל, אדם שלא יבנה סוכה, לא יוכל לקיים את המצוה, גם אם יש לו המון זכויות ואמונה, והוא מתפלל על זה המון; וכך זה בכל מצוה ומצוה. אדרבה, במאמץ בשביל המצוה ישנה מעלה גדולה ('לפום צערא אגרא', והוא מוגדר כ'הכשר מצוה' ועליו נאמר 'העוסק במצוה פטור מהמצוה').
לאחר הקדמה זו נבוא להתבונן על הנושא שלנו, בניין המקדש וגאולת ישראל. מדוע שבענייננו הדבר יהיה שונה? למה לא ברור לנו שגם בנושאים אלו אם לא נצא מד' אמותינו, נעשה את חובתנו ונדרוש את המקדש, הוא לא ייבנה מאליו? או, בשלב שיותר שייך בימינו, אם לא נעורר את העם לרצות את המקדש, לרצות את ההר, לדרוש זכות תפילה ליהודים בהר, לדרוש הקרבת קרבן פסח וכו' וכו', איך העם יתעורר לזה לבד? (שהרי בלי שהעם ירצה זאת, הסבירות שזה יקרה היא נמוכה…). איך המצב הנוראי שקיים היום ישתפר? איך אנחנו מתכננים ורוצים להגיע לבניית המקדש ולגאולה השלימה?
עד כאן הגיון פשוט. מכאן נשתדל לבסס את הדברים האמורים על פי מקורותינו, ונוסיף גם דברי חיזוק ומוטיבציה.
