חשוב להפנים שאם לא נדרוש את המקדש – ה' לא יזמן לנו לבנות אותו; ואם חלילה לא נעסוק בזה מצידנו, לא יוכשר המצב משמים לבנות את הבית. לפיכך, בקשת המקדש אינה לפנים משורת הדין, אלא היא ממש תנאי נצרך בתהליך הגאולה. 

אין זה חידוש שלנו, זהו מדרש מפורש (ילקו"ש שמואל א,קו. והובא מדרש זה בפרשנים על הושע ג,ה): "בשלושה דברים עתידים למאוס: במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבניין בית המקדש… אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם…". מה יותר ברור ומפורש מזה? זה ממש פשט דברי חז"ל! 

כעין זה כתוב במדרש נוסף (ילקו"ש שמואל ב, קסה) שמלמד אותנו עד כמה גדולה התביעה מעם ישראל לדרוש את המקדש. בסוף ספר שמואל מתוארת מגיפה בה נופלים שבעים אלף איש מישראל, והמדרש מגלה לנו את סיבת המגיפה: "כל אותם אוכלוסין שנפלו – על ידי שלא תבעו את בניין בית המקדש". ממשיך המדרש ומלמד אותנו את המסר המתבקש מצרה זו: "והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שלא ראו את בית המקדש – כך, אנו – על אחת כמה וכמה".

הרמב"ן (במדבר טז,כא), שעלה לארץ ישראל כאשר כל הארץ היתה עזובה וחרבה, ודרכי הגישה אליה היו בחזקת סכנה; מכוון לדברי המדרש האלו, ומעמיק בהם יותר. בדבריו הנוקבים מלמד אותנו הרמב"ן, את החשיבות וההכרח בהתעוררות לבניין המקדש בפועל. בשל אריכות דבריו, נקצר את דבריו במילותינו אנו, ונצטט אותם במלואם בהערה (בשל חביבותם וחשיבותם, מומלץ מאוד לקראם). הוא כותב שהיתה הקפדה משמים על ישראל שלא דרשו את בניית המקדש, שהרי אין זה ראוי שארון ה' היה באוהל נייד וכמו גר בארץ, ולא בבית קבע מכובד. בפועל, דוד דרש את בנין המקדש ועל כך שיבחו ה' 'הטיבות אשר היה עם לבבך', וציווה לשלמה בנו לבנותו. ומבהיר הרמב"ן, שאם ישראל היו מתעוררים בימי השופטים או בכל זמן אחר, ה' היה מורה להם לבנות את המקדש. וכמו"כ אם דוד לא היה דורש את המקדש, ה' לא היה מורה לו ולבנו לבנותו אלא ממתין עד שיבוא מי שידרוש את המקדש. מי שמתעורר לבניין המקדש הוא זה שיזכה לבנות אותו, וכמו שכתבנו לעיל – ההתעוררות שלנו מביאה לציווי ה' לבניית המקדש (או לכך שה' יאפשר לנו לעשות זאת). עד כאן סיכום דבריו הקדושים. 

נדגיש שוב, העיתוי של בניית המקדש תלוי בדרישה שלנו, וזה יכול להיות הבדל של מאות שנים. הדרישה וההתעוררות שלנו, יכולה להקדים את בניית הבית במאות שנים; וכן להיפך ח"ו, התעלמות ועצלנות שלנו, יכולה ח"ו לדחות את בניית הבית במאות שנים.

דברים אלו על חובת ההשתדלות המעשית בניין בית הבחירה, אינם מופיעים בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים בלבד, אלא גם בדברי רבותינו האחרונים. על הפסוק "לשכנו תדרשו" כותב הגר"א (בפירושו 'אדרת אליהו' על התורה): "משמע בעצמן ידרשו. בתחילה צריך דרישה, ואח"כ 'אשר יבחר ה' אלוקיכם', שהקב"ה מסכים לדבריהם…".

וברוח הזאת כותב גם המלבי"ם שם: "וזה שאמרו 'דרוש ומצוא', למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה".

וכן רבי אליהו גוטמאכר, תלמידו של הגאון רבי עקיבא איגר, כותב דברים ברורים (מובא בספר שיבת ציון, ח"ב עמ' 41): "בעוונותינו הרבים, רבים טועים בחושבם שיהיו יושבים בחברת השעשועים כל אחד כפי דרכו בביתו ופתאום יפתחו שערי רחמים, ייעשו מופתים בשמים ובארץ וכל יעודי הנביאים יתקיימו ויקראו ממקום שבתם. אבל לא כן הוא! מה היה יותר ברור מקץ השבעים שנה של גלות בבל שהיה מיועד מתחילה עד כאן ותו לא, ובכל זאת עד כמה התאמץ דניאל ועד כמה התקרב דניאל לדרך הטבעי, כמו בקאפיטל ט (-דניאל פרק ט), ועד כמה התקרב נחמיה לדרך הטבעי, ולא אמרו כמו המתחכמים: שבו איש תחתיו והגאולה צריכה לבוא…".