ועוד מצינו, שמי שיתמסר מאוד לדרישת המקדש אפשר ויזכה שיקרא המקדש על שמו. גם אם לא כפשוטו, אבל כנראה שכלפי שמיא ייזקף בניין הבית לזכותו. כך מצינו אצל משה רבינו ביחס לבניית המשכן, שנאמר (במדבר ז, א): "ביום כלות משה להקים את המשכן". ונשאלת השאלה, וכי משה בנה את המשכן לבדו? הרי "כל חכם לב" עזרו וסייעו בבניינו! ועונה רש"י – "לפי שמסר נפשו עליו", משה רבנו התמסר באופן מיוחד לבניית המשכן. ממשיך רש"י ומבאר, שאת אותו הדבר מצינו ביחס לדוד המלך ובניין הבית הראשון: "וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבוא באוהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיניי לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' וגו', לפיכך נקרא על שמו, שנאמר 'ראה ביתך דוד' (מל"א יב,טז) ". 

וכעין זה מצינו בכוזרי (בסוף הספר) בשבח המעוררים לבניין הבית: "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה, ראוי לשכר בלי ספק, והוא מקרב עת בוא תקוותנו".

גם אילו המקדש ייבנה בלי ההשתדלות והדרישה שלנו, חבל לנו להחמיץ הזדמנות זו. הרי מי שיזכה ויהיה מהמעוררים, מהיוזמים ומהבונים, זו זכות עצומה בשבילו. כך לימדונו חז"ל במסכת שמחות (ח, יד): "מגלגלין זכות על יד זכאי". ומובאת שם רשימה ארוכה של 'זכויות' (=דברים טובים) שהיו אמורות לקרות בכל מקרה, גם אם אף אדם לא היה דורש אותם ועוסק בעניינם. חז"ל מציינים שיש 'זכאים' שזכו, ועל ידי שהם התעניינו ודרשו את הזכות הזאת, הם זכו שהתגלגלה הזכות על ידם. בתוך רשימת הזכויות כתוב גם "ראוי היה בית המקדש ליבנות אילולי עמדו דוד ושלמה, שנאמר: 'מקדש ה' כוננו ידיך' ". 

נסיים פרק זה בדברי הרמב"ם (מורה נבוכים נ,מה. הובאו דבריו ברבינו בחיי על הפסוק "לשכנו תדרשו") ששואל מדוע התורה מסתירה ומעלימה את מקום המקדש, שהרי בהרבה מקומות כתוב "במקום אשר יבחר ה'", ולא כתוב היכן המקום הזה. אחד מתירוציו הוא "כי היו השבטים מריבים זה עם זה, כל אחד ואחד מבקש שיהיה המקום ההוא בנחלתו, ותיפול המריבה והמחלוקת ביניהם כמו שנפלה בבקשת הכהונה…". השבטים היו רבים ביניהם ונלחמים על המקום. לומדים אנו מדברי הרמב"ם מה היחס הראוי והנכון למקום המקדש. וזו קושיה גדולה עלינו, כיצד רבים ממנו כל כך רגועים ושלווי נפש, כשהמקום הזה לא בידינו כלל? מה קורה לנו? כיצד איננו נלחמים על המקום הזה?

הפוסט מעלת דורשי המקדש הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.

וזה לשונם: "דוד עשה שלא כתורה… אמר לו הקב"ה: דוד, היבוסי סמוך לפלטרין שלך לא הורשת, ואיך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?!". זה מלמד אותנו את סדר העדיפויות שלנו בהשקעתנו ביישוב הארץ, ולא רק באופן של פעולות של אזרחים יחידים, אלא גם מהו סדר העדיפויות הלאומי.

כעין זה ניתן ללמוד ממקום נוסף: נראה במשנה בתענית (יז.) שהמקדש קרוי 'הארץ', וזאת למה? מבאר רש"י: "שהוא עיקר הארץ". אם כן, כשדורשים ומשקיעים בארץ ישראל – צריך לעשות זאת קודם כל במקום המקדש. 

הרצון למקדש צריך לבעור בנו תמיד

המדרש מתאר מציאות בה הדבר שמעסיק את עם ישראל ועליו הוא מתפלל, הוא בית המקדש. וזה לשונו (בראשית רבה יג): "כל תפלתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש, מרי יתבני בית מקדשא, מרי מתי יתבני בית מקדשא". תפילת האדם מבטאת את רצונותיו, הדברים שמעניינים אותו, מעסיקים את מחשבתו ומטרידים את מנוחתו; עליהם האדם מתפלל. עלינו לבדוק בעצמנו האם המציאות המתוארת במדרש הזה, ומייצגת את המצב הבריא והרצוי, היא גם המציאות שלנו; ואם לא, יש לנו עבודה…

וכדי להקל על העבודה הזו, תיקנו לנו חכמים להתפלל על המקדש בכל עת, ולהזכירו פעמים רבות במשך היום. שהרי תפילת העמידה, התפילה העיקרית שלנו, מורכבת מפתיחה בברכות השבח, סיום בברכות ההודאה, וגוף התפילה הכוללת י"ג ברכות של בקשה. רוב ברכות אלו הן על הגאולה (והן תוקנו כך בכוונה, לפי סדר הגאולה: קיבוץ גלויות, השבת משפט התורה, וכו' וכמו שכתוב בפירוט במסכת מגילה בדף יז:), ששיאה הוא בניין המקדש, מלכות דוד והקרבת קרבנות.

בנוסף לעיקר תפילת העמידה, אנו מסיימים תפילה זו ב"יהי רצון שייבנה בית המקדש…". בברכת המזון ובברכה מעין שלש איננו מבקשים הרבה בקשות, ואף על פי כן, את בית המקדש אנו מבקשים בברכות אלו. גם רוב רובם של ה'סליחות' (גם בצומות וגם לקראת הימים הנוראים), הם על הגאולה והמקדש; וכך גם ה'תחנון' הארוך בימי שני וחמישי. כל תפילת מוסף היא בעצם תפילה על המקדש, ובפרט בראשי חודשים וברגלים. ואם כל זה מעט, הוסיפו לנו עוד כהנה וכהנה… (ברכות ההפטרה, ברכות שבע ברכות, פיוטי וזמירות שבת, חגים ושמחות וכד').ראינו, אם כן, שהתפילות הקבועות לנו מלאות בבקשות על המקדש; ונותר לנו רק לשאול את עצמנו אם כך זה גם אצלנו – בלב, ברצון ובכיסופים

הפוסט הסדר הנכון בכיבוש הארץ הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.

אין זה חידוש שלנו, זהו מדרש מפורש (ילקו"ש שמואל א,קו. והובא מדרש זה בפרשנים על הושע ג,ה): "בשלושה דברים עתידים למאוס: במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבניין בית המקדש… אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם…". מה יותר ברור ומפורש מזה? זה ממש פשט דברי חז"ל! 

כעין זה כתוב במדרש נוסף (ילקו"ש שמואל ב, קסה) שמלמד אותנו עד כמה גדולה התביעה מעם ישראל לדרוש את המקדש. בסוף ספר שמואל מתוארת מגיפה בה נופלים שבעים אלף איש מישראל, והמדרש מגלה לנו את סיבת המגיפה: "כל אותם אוכלוסין שנפלו – על ידי שלא תבעו את בניין בית המקדש". ממשיך המדרש ומלמד אותנו את המסר המתבקש מצרה זו: "והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שלא ראו את בית המקדש – כך, אנו – על אחת כמה וכמה".

הרמב"ן (במדבר טז,כא), שעלה לארץ ישראל כאשר כל הארץ היתה עזובה וחרבה, ודרכי הגישה אליה היו בחזקת סכנה; מכוון לדברי המדרש האלו, ומעמיק בהם יותר. בדבריו הנוקבים מלמד אותנו הרמב"ן, את החשיבות וההכרח בהתעוררות לבניין המקדש בפועל. בשל אריכות דבריו, נקצר את דבריו במילותינו אנו, ונצטט אותם במלואם בהערה (בשל חביבותם וחשיבותם, מומלץ מאוד לקראם). הוא כותב שהיתה הקפדה משמים על ישראל שלא דרשו את בניית המקדש, שהרי אין זה ראוי שארון ה' היה באוהל נייד וכמו גר בארץ, ולא בבית קבע מכובד. בפועל, דוד דרש את בנין המקדש ועל כך שיבחו ה' 'הטיבות אשר היה עם לבבך', וציווה לשלמה בנו לבנותו. ומבהיר הרמב"ן, שאם ישראל היו מתעוררים בימי השופטים או בכל זמן אחר, ה' היה מורה להם לבנות את המקדש. וכמו"כ אם דוד לא היה דורש את המקדש, ה' לא היה מורה לו ולבנו לבנותו אלא ממתין עד שיבוא מי שידרוש את המקדש. מי שמתעורר לבניין המקדש הוא זה שיזכה לבנות אותו, וכמו שכתבנו לעיל – ההתעוררות שלנו מביאה לציווי ה' לבניית המקדש (או לכך שה' יאפשר לנו לעשות זאת). עד כאן סיכום דבריו הקדושים. 

נדגיש שוב, העיתוי של בניית המקדש תלוי בדרישה שלנו, וזה יכול להיות הבדל של מאות שנים. הדרישה וההתעוררות שלנו, יכולה להקדים את בניית הבית במאות שנים; וכן להיפך ח"ו, התעלמות ועצלנות שלנו, יכולה ח"ו לדחות את בניית הבית במאות שנים.

דברים אלו על חובת ההשתדלות המעשית בניין בית הבחירה, אינם מופיעים בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים בלבד, אלא גם בדברי רבותינו האחרונים. על הפסוק "לשכנו תדרשו" כותב הגר"א (בפירושו 'אדרת אליהו' על התורה): "משמע בעצמן ידרשו. בתחילה צריך דרישה, ואח"כ 'אשר יבחר ה' אלוקיכם', שהקב"ה מסכים לדבריהם…".

וברוח הזאת כותב גם המלבי"ם שם: "וזה שאמרו 'דרוש ומצוא', למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה".

וכן רבי אליהו גוטמאכר, תלמידו של הגאון רבי עקיבא איגר, כותב דברים ברורים (מובא בספר שיבת ציון, ח"ב עמ' 41): "בעוונותינו הרבים, רבים טועים בחושבם שיהיו יושבים בחברת השעשועים כל אחד כפי דרכו בביתו ופתאום יפתחו שערי רחמים, ייעשו מופתים בשמים ובארץ וכל יעודי הנביאים יתקיימו ויקראו ממקום שבתם. אבל לא כן הוא! מה היה יותר ברור מקץ השבעים שנה של גלות בבל שהיה מיועד מתחילה עד כאן ותו לא, ובכל זאת עד כמה התאמץ דניאל ועד כמה התקרב דניאל לדרך הטבעי, כמו בקאפיטל ט (-דניאל פרק ט), ועד כמה התקרב נחמיה לדרך הטבעי, ולא אמרו כמו המתחכמים: שבו איש תחתיו והגאולה צריכה לבוא…".  

הפוסט אין דרישה – אין גאולה הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.

משה רבנו אומר בנאומו לעם ישראל טרם כניסתם לארץ (דברים יב,ה): "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם – לשכנו תדרשו ובאת שמה"; ובמילים שלנו: צריך לדרוש את המקדש. יתירה מזאת, על פסוק זה דורשים חז"ל במדרש ההלכה (ספרי ראה, פסקה ס"ב): "דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' – דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד (תהלים קלב): 'זכור ה' לדוד את כל עֻנוֹתוֹ, אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבוא באוהל ביתי… אם אתן שנת לעינַי… עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב'". כלומר, גם כאשר נדרשת התערבות א-להית ואיננו יכולים להגיע לקצה התכלית בעצמנו, מוטלת עלינו החובה לפעול ככל יכולתנו, ואז – ורק אז – ה' ישלים את הנצרך. לפני שה' מתערב, הוא ממתין שנעשה עד כמה שידינו מגעת.

ירמיה הנביא מתנבא על נחמת ירושלים באחרית הימים, מתאר את הנקמה שתהיה בכל הגויים שקמו על העיר לרעה, וממשיך ומקונן על ירושלים העזובה והשוממה (ירמיה ל,יז): "כי נִדָחה קראו לך, ציון היא – דורש אין לה". זה תיאור של מצב מזעזע, מצב של גלות נוראה. לא די בכך שניטל מירושלים כל כבודה והדרה, הגלות גם משכיחה מהלב את הכמיהה לציון, עד כדי כך שאפילו לא דורשים את ציון, ונקראת היא נידחה. חז"ל אכן דייקו מפסוק זה "מכלל דבעיא דרישה", כי הדרישה שלנו כל כך מתבקשת ונדרשת, וממש זועקת מתוך הפסוקים. הם אף למדו מזה הלכה למעשה, שמוטל עלינו לעשות דברים 'זכר למקדש' כדי לדרוש את המקדש (ר"ה ל. וסוכה מא.). 

מתי תגיע הגאולה? לשאלה הזאת יש תשובה מדהימה בפשטותה. כתוב בתהלים (קב,יד) "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". מתי היא העת לחון את ציון ולרחמה? מתי בא מועד? "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". כשיש רצון ודרישה מעשית – אז מגיע זמן הגאולה, אז ה' ירחם על ציון ויחון אותה. וכך לומד ר' יהודה הלוי מפסוקים אלו (סוף ספר הכוזרי. והרד"ק הביא דבריו על הפסוקים הנ"ל בתהלים): "רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תִבָנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה". כיסופים המובילים בפועל לחונן את עפרה, ולא רק לציפיה ללא עשיה. 

גם ברור בספר הכוזרי שמדובר בכיסופים מעשיים, ולא רק ברצון וכיסופים הנשמרים בלב. שהרי הציטוט הנ"ל נאמר כתשובת החבר לשאלת מלך כוזר למה הוא עולה לארץ ישראל, ולמה לא מספיק שיישאר בחו"ל וירצה את ארץ ישראל. ואכן, מלך כוזר מקבל את תשובת החבר ואומר "אין זה כי אם מצוה לסייע לך", כי עתה הבין את רצונו לעלות בפועל לארץ ישראל.

ידוע ש"נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה" (מגילה יד.). עלינו להתאמץ ללמוד מכל נבואה שאנו לומדים, מה היא אומרת לנו. ישנן נבואות שמצריכות עבודה קשה, אך יש נבואות שלא צריך להתאמץ בעבודה זו, כי הדברים מדברים בעד עצמם. 

כך הם דברי חגי הנביא, שליווה בנבואתו ותורתו את העלייה בימי כורש, וסייע לחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר גלות בבל. אכן, כמה מתאימים הפסוקים בתחילת ספר חגי, כמה נוגעים הם אל הלב. בעקבות סברת העם שטרם הגיע הזמן לבנות את בית המקדש, ה' שולח את חגי הנביא לעורר את העם: "וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!… עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'… יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ…" (חגי א ג-ט). הנביא אומר להם לשים לב, מהי סיבת הצרות הפוקדות את העם: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל ואֵין לְשָׂבְעָה" (שם פס' ו). ואכן עם ישראל, שהתרשלותם בבניין המקדש היא הסיבה, ונענה לקריאת ה': "וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה' " (שם פס' יד).

הרד"ק שם מפרש: "לפי שביטלו צרי יהודה מהם בנין הבית כל השנים שעברו, נואשו העם מבניין הבית והיו אומרים עדיין לא הגיע עת הבניין אעפ"י שהיו יודעים… והיה להם לדעת כי לא לחנם העלה הא-ל מהגולה, ואף על פי שלא אמר להם הנביא עדיין, היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר, כי היו רואים כי מעשיהם לא היו באים להם על הנכונה כמו שכתוב זרעתם הרבה וגו', והיה להם לדעת כי זה עונשם על שהיו נואשים בבניין הבית, וכשראה הא-ל יתברך שלא היו מתעוררים מעצמם שלח להם ביד חגי הנביא". כמה הדברים שייכים לימינו, כאשר המצב דומה כל כך; אלא שאז נענשו בבצורת, עוני ורעב, והיום בפיגועים, פינויים וכד'.

ונמשיך לדברי התורה שבעל פה. נביא מדברי רבותינו בכל הדורות, חז"ל, הראשונים והאחרונים (בנוסף למה שכבר הבאנו למעלה בפירוש הפסוקים):

הפוסט מקורות מהתורה לדרישת המקדש הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.

לפני שנביא מקורות על החשיבות וההכרח שבעיסוק בנושא המקדש, ננסה לחשוב בעצמנו על הדברים, ונראה שלפני הכל מדובר בהגיון פשוט. 

הר הבית הוא המקום המרכזי והחשוב בה"א הידיעה: המקום הכי קדוש, המקום הכי חיוני לעם ישראל; שם המרכז של עם ישראל והוא המוקד ממנו שואבים כוחות, כמו הלב שמזרים דם ונותן חיות לאיברים. בית המקדש בהר הבית היה (ויהיה) המרכז בעבודת הקרבנות, בתורה, בנבואה, באהבת ה', ביראת ה', ובעצם הרגשת קרבת ה'; כשהוא קיים, הכל נראה אחרת – הרגשות שפועמים בתוכנו, טעם הפירות שנטעם, יופי העולם והאנשים, וכל העניינים הגשמיים. המקדש הוא בעצם צינור גדול של שפע רוחני וגשמי, שמוריד הקב"ה לעם ישראל ולעולם כולו. משם הושתת העולם, שם מקום קבלת התפילות ושם ה' השרה את שכינתו בעם ישראל; זהו המקום של החיבור האישי ביותר בין עם ישראל להקב"ה, בו מתייחדת הרעיה עם דודה. 

כאשר היחס שלנו למקום המקדש יהיה כך – יחס המכיר בעוצמת המקום ובגודל המציאות השלימה הזו – באופן טבעי נרגיש שייכות גדולה לכל עניין בית המקדש, ויעלה בנו רצון פנימי וטהור, בטוח ונחרץ: "אנו רוצים להגיע לשם, להביא את כל עם ישראל לשם! אנחנו שואפים להגיע למציאות המרוממת והנפלאה הזו!" כשנדע את כל זאת ונשיב אל לבבנו, ורגשות אלו יתעצמו בתוכנו, נרצה גם אנחנו לפעול עם א-ל, על מנת להבטיח את כינון בית ה' והשראת שכינתו בתוכו-בתוכנו בקרוב. אנחנו נרצה להגיע לשם, ולהביא לשם גם אחרים, לחזק את השליטה היהודית במקום ולרצות שהמצב שם יהיה תקין. וכשהמצב שם חלילה לא טוב, הדבר ידאיג, יטריד ויזעזע אותנו, וממילא נשקיע ונתאמץ לשפר את המצב. 

ברור שבתור עם בארצו, המקום שהשליטה בו הכי חשובה ונדרשת הוא הר הבית. משל למה הדבר דומה, לקריית הממשלה והכנסת. אינו דומה מקרה בו ערבים מתפרעים וזורקים אבנים בסתם כביש מכבישי הארץ, למקרה בו הם עושים זאת לכיוון הכנסת. זה מקום יותר חשוב ויותר ייצוגי; במקום זה לא תהיה כלל סובלנות, אלא יפעילו באופן מידי את כל הכוח שיש, כדי להפסיק את ההתפרעות הזאת. דוגמה נוספת, אינו דומה מצב בו בסתם יום שערבים מאבו גוש זורקים אבנים בכביש מספר אחד, לכך שהם עושים בדיוק את אותו הדבר בזמן ששיירת ראש הממשלה עוברת שם.

כך בנמשל, פשוט וברור שאת מצות כיבוש ויישוב הארץ יש לקיים קודם כל בהר הבית. כמו כן, ברור שמציאות של התרפסות בפני הגויים, זקיפת קומת שונאינו, ביזיון והשפלה ליהודים, רמיסת זכויות היהודים – שהיא חילול השם נורא ואיום; כאשר מציאות כזו מתרחשת בהר בית ה', זהו חילול השם נורא בקנה מידה עצום שאין כדוגמתו! ביזוי כבודו של המלך בארמונו –מקום שעיניו וליבו של ה' שם כל הימים (כלשון הפסוק במלכים א; ט,ג), זהו חילול השם כפול ומכופל! זה ממש בלתי נתפס! 

מחשבה נוספת: בעולם הזה – עולם המעשה, כאשר אנו רוצים דבר מסוים, אנחנו צריכים לעשות השתדלות כדי להשיגו. ברור לנו שהקב"ה זן ומפרנס לכל, ואף על פי כן מוטלת עלינו החובה להשתדל ולעבוד כדי להתפרנס בעזרת ה'. אנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים, בבטחון מדומה שהקב"ה יעשה הכל עבורנו, כי לא כך ה' רוצה שנתנהל, ולא בדרך זו הוא מנהיג את עולמו. 

אנחנו יודעים שכמו שעיקרון זה נכון בעניינים גשמיים, כך הוא נכון גם במצוות. מוטל עלינו להשתדל ולעשות את כל ההכנה המעשית בשביל לקיים את המצוות, ומי שלא יעשה כך, לא יקיים את המצוות. למשל, אדם שלא יבנה סוכה, לא יוכל לקיים את המצוה, גם אם יש לו המון זכויות ואמונה, והוא מתפלל על זה המון; וכך זה בכל מצוה ומצוה. אדרבה, במאמץ בשביל המצוה ישנה מעלה גדולה ('לפום צערא אגרא', והוא מוגדר כ'הכשר מצוה' ועליו נאמר 'העוסק במצוה פטור מהמצוה'). 

לאחר הקדמה זו נבוא להתבונן על הנושא שלנו, בניין המקדש וגאולת ישראל. מדוע שבענייננו הדבר יהיה שונה? למה לא ברור לנו שגם בנושאים אלו אם לא נצא מד' אמותינו, נעשה את חובתנו ונדרוש את המקדש, הוא לא ייבנה מאליו? או, בשלב שיותר שייך בימינו, אם לא נעורר את העם לרצות את המקדש, לרצות את ההר, לדרוש זכות תפילה ליהודים בהר, לדרוש הקרבת קרבן פסח וכו' וכו', איך העם יתעורר לזה לבד? (שהרי בלי שהעם ירצה זאת, הסבירות שזה יקרה היא נמוכה…). איך המצב הנוראי שקיים היום ישתפר? איך אנחנו מתכננים ורוצים להגיע לבניית המקדש ולגאולה השלימה?

עד כאן הגיון פשוט. מכאן נשתדל לבסס את הדברים האמורים על פי מקורותינו, ונוסיף גם דברי חיזוק ומוטיבציה.

הפוסט הגיון פשוט להתעוררות לדרישת המקדש הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.

דוד המלך, רוח אפינו משיח ה', עסק בדרישת המקדש כל חייו. הוא לא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, עד שמצא מקום לה' (תהלים קלב). כך בעת הבריחה מפני שאול, היה עוסק יחד עם שמואל הנביא 'בניות ברמה' – למצוא היכן בית המקדש, נויו של עולם (שמואל א' יט,יט; ילקו"ש שופטים תתקי). משמצא עצמו מלך על כל ישראל, מיד הכין את עצמו לבניין המקדש, והעלה את הארון לירושלים עירו. בפעם היחידה בחייו, דוד חגור אפוד ככהן, מפזז ומכרכר לפני ארון ה', שמח ומשחק לפני אלוקיו (שמואל ב' פרק ו). כאשר ראה שהניח לו ה' מכל אויביו, רצה לבנות בית לה' שעד עתה התהלך באוהל ובמשכן, אלא שדבר ה' היה ביד נתן הנביא בעוד לילה, לעצרו במהרה לפני שיבצע את אשר בליבו (שם פרק ז; מדרש שמואל כו,א). אך דוד לא הפסיק לכסוף לבנות בית לה', והכין את כל הכסף והזהב לבניין הבית, באמרו לה' "מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דה"י א כט,יד). חילק הוא גם את הכהנים והלוויים למשמרות כהונה, שוערים ומשוררים, על מנת שישרתו בעתיד בבית המקדש (שם פרקים כג-כז). אף הכין את תכניות הבית, הכל בכתב מיד ה' עליו השכיל (שם כח,יט), וציווה לכל העם לעזור לשלמה בנו בבניין הבית (שם כט,א); ולשלמה בנו אמר "ה' בָּחַר בְּךָ לִבְנוֹת בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ, חֲזַק וַעֲשֵׂה" (שם כח,י), ואף בירכו שה' "לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ עַד לִכְלוֹת כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה'" (שם כא).

לא לחינם העיר ה' דבר זה בימינו, עת מצפים אנו לגאולה השלימה במהרה; כי כל איש ואשה אשר מתעוררים למקדש, רוחו של דוד מפעמת בתוכם. הן הבטיח ה' לשלמה, אחרי תפילתו הארוכה בזמן חנוכת בית המקדש: 'והיה עיני וליבי שם כל הימים', כי גם בזמן החורבן מצפה ה' שנתחבר לליבו שנמצא תמיד בהר בית ה'. הרי 'שם אצמיח קרן לדוד', כי מדרישת המקדש תשוב ותתעורר הגאולה – ה' יקים לנו את דוד לרועה נאמן, ואל מקדשו ישוב לחדש ימינו כקדם.

הפוסט להתעורר למקדש הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.

ולדון. פלורליזם, גזענות, ארץ ישראל, חינוך, שמירת חוק, הכרה
בזכויות הערבים, ביטחון, עם ישראל, תורה. וכל אחד מצדד
בחלק מהערכים במסירות נפש בצורה זו או אחרת.
ברור הדבר לכל אדם הנאמן לה' ולתורתו,
שהמדד היחיד של כל הערכים הללו
הוא-"מה החשיבות של הערך הזה על פי
רצון ה' ככתוב בתורתו". פשוט, חד וחלק.
אך כיום לצערנו כל נקודת המבט הפשוטה
הזו נעלמת מהמציאות. המציאות כיום
מנוהלת על ידי מלכות ה"אוניברסאליות".
אמנם לפעמים יש למלכות הזו ערכים
שונים שהם מסתדרים עם התורה, אבל אינם נובעים מתוך
התורה, וממילא גם כאשר האדם מקיים אותם, הוא אינו ממליך
את ה' עליו, אלא את מלכות ה"אוניברסאליות" שמכוחה הוא
מקבל את הערך הזה.
בדרך זו האדם נמשך מערכים שכן מסתדרים עם התורה
לערכים המנוגדים לתורה, ומתאמץ להכשיר את השרץ
בטעמים שונים ומשונים, אך לא גדלותו בתורה הביאתו לידי

המסקנה המחודשת, אלא דבקותו במלכות ה"אוניבסאליות"…
כמובן שכאשר נכון להתיר אז חייבים להתיר, אך השאלה היא
מה "מקור" ההיתר.
זה עוד יותר מכך, השאלה היותר גדולה היא מה הם הערכים
שמרכיבים את לב המציאות שלנו, מהם האברים הפחות
חשובים, ומה נחשב שלילי ושייך לאוייב. האם כל סולם הערכים
נקבע על פי התורה הקדושה או שהמדרג נקבע על ידי מלכות
של ערכים "אוניברסאליים".

הפוסט מלכות הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.

הפוסט לזרום מבית הכנסת לתוך המציאות הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.

כבר בהיותו נער, התחיל ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט)
לעסוק בענייני פרישות וחסידות, והצטרף לחבורת הצדיקים
הנסתרים. בזכות דרכו הקדושה זכה לגילויו של אליהו הנביא.
אחת הפעמים הראשונות, שזכה בה לגילוי אליהו הייתה ביום
הולדתו, ומעשה שהיה כך היה.
הבעש"ט יצא לבדו לטבע, לשדות הירוקים ובעודו קורא פרקי
תהלים עם כוונות וייחודים של השמות הקדושים. באמצע
דביקותו באחד מן השמות שאינם נמחקים, הוא רואה לפתע
את אליהו הנביא ניצב לפניו.
אליהו הנביא אומר לו: "אתה מתאמץ לכוון את ייחודי השמות
הקדושים, אבל דע לך שאהרן-שלמה ואשתו זָאלְטֶע-רבקה,
אינם יודעים לייחד ייחודים כלל, ובכל זאת 'מרעישים עולמות'
יותר ממך". בני הזוג אהרן-שלמה וזָאלְטֶע-רבקה היו פונדקאים

חביבים וטובי לב, שאירחו את הבעל שם טוב בביתם באותם
ימים.
תמה הבֵּ עשְׁ "ט ושואל: "וכי מה עניין של שני יהודים אלה,
ולפעולה בעולמות העליונים- של צדיקים נסתרים??"
מסביר לו אליהו הנביא שיש בדבר עניין נפלא ביותר, שנקודת
האמת שביסודו מרטיטה את מיתרי הלב: "כל פעם שזָאלְ טֶ ע-
רבקה שואלת את אהרן-שלמה: "מַ ה שְׁ לוֹמְ ךָ?" הוא עונה לה:
"בָּ רוּךְ הוּא וּמְ בֹרָךְ לְ עוֹלָ ם וָעֶ ד", וכשאהרן-שלמה שואל אותה
לשלומה, היא עונה: "בָּ רוּךְ יִהְ יה שְׁ מוֹ הַ קָּ דוֹשׁ". והאמירות
הפשוטות האלה, מפיהם של יהודים תמימים, באופן תמידי
גורמות לה' נחת רוח גדולה מאד.
הסביר אליהו הנביא, שאותם יהודים מרגישים בכל נימי נפשם
את הקשר החי שלהם לה', ואת היותם בניו החביבים. דווקא
עובדת היותם אנשים תמימים ופשוטים גורמת להם להתחבר
אל ה' בפשטות גמורה, והפשטות המתוקה הזאת, חביבה מאד
לפני ה', יותר מהייחודים של הצדיקים הגדולים. היהודי הפשוט
ביותר, אשר חי את הקשר עם ה', גורם לה' שמחה גדולה, לא
פחות מהצדיקים העליונים.

מאותו מפגש עם אליהו הנביא, קיבל הבעש"ט על עצמו,
לשאול יהודים שהוא פוגש ברחוב "מה שלומך?"; "איך היה
היום שלך?" – כדי לקבל מהם תשובה פשוטה כמו: 'ברוך השם',
'ישתבח שמו לעד' וכדומה.

אברהם אבינו, היהודי הראשון, עסק בזה כל ימיו. כמו שאומר
המדרש )בראשית רבא פ' ל"ט, פס' ט"ז(: "וַיִּקְ רָא שָׁ ם בְּ שֵׁ ם ה' אֵ -ל
עוֹלָ ם – מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה".
כלומר, הוא גרם שאנשים ידברו על ה', ישבחו ויהללו את
שמו. גם במקום אחר כתוב שאברהם אומר לאליעזר עבדו:
"ה' אֱלֹוהֵ י הַ שָּׁ מַ יִם וכו' נִ שְׁ בַּ ע לִ י לֵ אמֹר לְ זַרְ עֲךָ אֶ תֵּ ן אֶ ת הָ אָ רֶץ
הַ זֹּאת, וגו'", ורש"י שואל למה אברהם אומר שה' הוא רק אלוהי
השמים, ולא אומר "אלוהי הארץ", ותשובתו היא- שרק עכשיו,
אחרי שהרגלתיו בפי הבריות, הוא הפך להיות גם אלוהי הארץ.
אבל כשהוא לקחני מבית אבי )מחרן( היה רק אלוהי השמים
ולא אלוהי הארץ כיון שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא

היה רגיל בארץ". כלומר, אחת השאיפות המרכזיות בחייו של
אברהם אבינו הייתה שכולם יכירו בכך שה' הוא המלך, וירגילו
לכך את לשונם.

סיפורים אלו הם אור גדול עבור כל אחד מאיתנו. הם מגלים
לנו את החשיבות העצומה שיש למילים פשוטות שיהודי אומר,
כאשר הוא מדבר על מלכות ה', בצורה הטבעית ביותר והתמימה
ביותר. כאשר יהודי אומר: "ה' הוא המלך", "כל הטוב שיש לי הוא
מהקב"ה" וכדומה, הוא משמח את ה' בצורה נפלאה, לא פחות
מהצדיקים הגדולים.

הפוסט אהבת ה' אלינו הופיע לראשונה ב-התנועה למלכות ה'.