סיפור מהבעש"ט
כבר בהיותו נער, התחיל ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט)
לעסוק בענייני פרישות וחסידות, והצטרף לחבורת הצדיקים
הנסתרים. בזכות דרכו הקדושה זכה לגילויו של אליהו הנביא.
אחת הפעמים הראשונות, שזכה בה לגילוי אליהו הייתה ביום
הולדתו, ומעשה שהיה כך היה.
הבעש"ט יצא לבדו לטבע, לשדות הירוקים ובעודו קורא פרקי
תהלים עם כוונות וייחודים של השמות הקדושים. באמצע
דביקותו באחד מן השמות שאינם נמחקים, הוא רואה לפתע
את אליהו הנביא ניצב לפניו.
אליהו הנביא אומר לו: "אתה מתאמץ לכוון את ייחודי השמות
הקדושים, אבל דע לך שאהרן-שלמה ואשתו זָאלְטֶע-רבקה,
אינם יודעים לייחד ייחודים כלל, ובכל זאת 'מרעישים עולמות'
יותר ממך". בני הזוג אהרן-שלמה וזָאלְטֶע-רבקה היו פונדקאים
חביבים וטובי לב, שאירחו את הבעל שם טוב בביתם באותם
ימים.
תמה הבֵּ עשְׁ "ט ושואל: "וכי מה עניין של שני יהודים אלה,
ולפעולה בעולמות העליונים- של צדיקים נסתרים??"
מסביר לו אליהו הנביא שיש בדבר עניין נפלא ביותר, שנקודת
האמת שביסודו מרטיטה את מיתרי הלב: "כל פעם שזָאלְ טֶ ע-
רבקה שואלת את אהרן-שלמה: "מַ ה שְׁ לוֹמְ ךָ?" הוא עונה לה:
"בָּ רוּךְ הוּא וּמְ בֹרָךְ לְ עוֹלָ ם וָעֶ ד", וכשאהרן-שלמה שואל אותה
לשלומה, היא עונה: "בָּ רוּךְ יִהְ יה שְׁ מוֹ הַ קָּ דוֹשׁ". והאמירות
הפשוטות האלה, מפיהם של יהודים תמימים, באופן תמידי
גורמות לה' נחת רוח גדולה מאד.
הסביר אליהו הנביא, שאותם יהודים מרגישים בכל נימי נפשם
את הקשר החי שלהם לה', ואת היותם בניו החביבים. דווקא
עובדת היותם אנשים תמימים ופשוטים גורמת להם להתחבר
אל ה' בפשטות גמורה, והפשטות המתוקה הזאת, חביבה מאד
לפני ה', יותר מהייחודים של הצדיקים הגדולים. היהודי הפשוט
ביותר, אשר חי את הקשר עם ה', גורם לה' שמחה גדולה, לא
פחות מהצדיקים העליונים.
מאותו מפגש עם אליהו הנביא, קיבל הבעש"ט על עצמו,
לשאול יהודים שהוא פוגש ברחוב "מה שלומך?"; "איך היה
היום שלך?" – כדי לקבל מהם תשובה פשוטה כמו: 'ברוך השם',
'ישתבח שמו לעד' וכדומה.
אברהם אבינו, היהודי הראשון, עסק בזה כל ימיו. כמו שאומר
המדרש )בראשית רבא פ' ל"ט, פס' ט"ז(: "וַיִּקְ רָא שָׁ ם בְּ שֵׁ ם ה' אֵ -ל
עוֹלָ ם – מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה".
כלומר, הוא גרם שאנשים ידברו על ה', ישבחו ויהללו את
שמו. גם במקום אחר כתוב שאברהם אומר לאליעזר עבדו:
"ה' אֱלֹוהֵ י הַ שָּׁ מַ יִם וכו' נִ שְׁ בַּ ע לִ י לֵ אמֹר לְ זַרְ עֲךָ אֶ תֵּ ן אֶ ת הָ אָ רֶץ
הַ זֹּאת, וגו'", ורש"י שואל למה אברהם אומר שה' הוא רק אלוהי
השמים, ולא אומר "אלוהי הארץ", ותשובתו היא- שרק עכשיו,
אחרי שהרגלתיו בפי הבריות, הוא הפך להיות גם אלוהי הארץ.
אבל כשהוא לקחני מבית אבי )מחרן( היה רק אלוהי השמים
ולא אלוהי הארץ כיון שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא
היה רגיל בארץ". כלומר, אחת השאיפות המרכזיות בחייו של
אברהם אבינו הייתה שכולם יכירו בכך שה' הוא המלך, וירגילו
לכך את לשונם.
סיפורים אלו הם אור גדול עבור כל אחד מאיתנו. הם מגלים
לנו את החשיבות העצומה שיש למילים פשוטות שיהודי אומר,
כאשר הוא מדבר על מלכות ה', בצורה הטבעית ביותר והתמימה
ביותר. כאשר יהודי אומר: "ה' הוא המלך", "כל הטוב שיש לי הוא
מהקב"ה" וכדומה, הוא משמח את ה' בצורה נפלאה, לא פחות
מהצדיקים הגדולים.
