כתוב במדרש (מדרש שמואל א, הובא ברש"י ורד"ק) בשבח אלקנה: "כשם שהיה עושה אלקנה כשהיה מדריך את ישראל ומעלה אותן לשילה, לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת, אלא כל שנה ושנה היה עולה בדרך אחרת, בשביל לשַמֵעַ את ישראל לשילה". הוא היה מביא אנשים לדרוש את ה' במשכן שילה. כל שנה היה עולה בדרך אחרת, כדי לגרום לאנשים שפוגש בדרך לעלות איתו. כך הוא היה גורם להם לעלות לשנה הבאה גם בלעדיו, והוא בעצמו עלה לשנה הבאה בדרך אחרת, כדי לגרום לאנשים נוספים לדרוש את המשכן.
ועוד מצינו, שמי שיתמסר מאוד לדרישת המקדש אפשר ויזכה שיקרא המקדש על שמו. גם אם לא כפשוטו, אבל כנראה שכלפי שמיא ייזקף בניין הבית לזכותו. כך מצינו אצל משה רבינו ביחס לבניית המשכן, שנאמר (במדבר ז, א): "ביום כלות משה להקים את המשכן". ונשאלת השאלה, וכי משה בנה את המשכן לבדו? הרי "כל חכם לב" עזרו וסייעו בבניינו! ועונה רש"י – "לפי שמסר נפשו עליו", משה רבנו התמסר באופן מיוחד לבניית המשכן. ממשיך רש"י ומבאר, שאת אותו הדבר מצינו ביחס לדוד המלך ובניין הבית הראשון: "וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבוא באוהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיניי לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' וגו', לפיכך נקרא על שמו, שנאמר 'ראה ביתך דוד' (מל"א יב,טז) ".
וכעין זה מצינו בכוזרי (בסוף הספר) בשבח המעוררים לבניין הבית: "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה, ראוי לשכר בלי ספק, והוא מקרב עת בוא תקוותנו".
גם אילו המקדש ייבנה בלי ההשתדלות והדרישה שלנו, חבל לנו להחמיץ הזדמנות זו. הרי מי שיזכה ויהיה מהמעוררים, מהיוזמים ומהבונים, זו זכות עצומה בשבילו. כך לימדונו חז"ל במסכת שמחות (ח, יד): "מגלגלין זכות על יד זכאי". ומובאת שם רשימה ארוכה של 'זכויות' (=דברים טובים) שהיו אמורות לקרות בכל מקרה, גם אם אף אדם לא היה דורש אותם ועוסק בעניינם. חז"ל מציינים שיש 'זכאים' שזכו, ועל ידי שהם התעניינו ודרשו את הזכות הזאת, הם זכו שהתגלגלה הזכות על ידם. בתוך רשימת הזכויות כתוב גם "ראוי היה בית המקדש ליבנות אילולי עמדו דוד ושלמה, שנאמר: 'מקדש ה' כוננו ידיך' ".
נסיים פרק זה בדברי הרמב"ם (מורה נבוכים נ,מה. הובאו דבריו ברבינו בחיי על הפסוק "לשכנו תדרשו") ששואל מדוע התורה מסתירה ומעלימה את מקום המקדש, שהרי בהרבה מקומות כתוב "במקום אשר יבחר ה'", ולא כתוב היכן המקום הזה. אחד מתירוציו הוא "כי היו השבטים מריבים זה עם זה, כל אחד ואחד מבקש שיהיה המקום ההוא בנחלתו, ותיפול המריבה והמחלוקת ביניהם כמו שנפלה בבקשת הכהונה…". השבטים היו רבים ביניהם ונלחמים על המקום. לומדים אנו מדברי הרמב"ם מה היחס הראוי והנכון למקום המקדש. וזו קושיה גדולה עלינו, כיצד רבים ממנו כל כך רגועים ושלווי נפש, כשהמקום הזה לא בידינו כלל? מה קורה לנו? כיצד איננו נלחמים על המקום הזה?
